תנ"ך על הפרק - רות א - חומת אנך

תנ"ך על הפרק

רות א

799 / 929
היום

הפרק

וַיְהִ֗י בִּימֵי֙ שְׁפֹ֣ט הַשֹּׁפְטִ֔ים וַיְהִ֥י רָעָ֖ב בָּאָ֑רֶץ וַיֵּ֨לֶךְ אִ֜ישׁ מִבֵּ֧ית לֶ֣חֶם יְהוּדָ֗ה לָגוּר֙ בִּשְׂדֵ֣י מוֹאָ֔ב ה֥וּא וְאִשְׁתּ֖וֹ וּשְׁנֵ֥י בָנָֽיו׃וְשֵׁ֣ם הָאִ֣ישׁ אֱ‍ֽלִימֶ֡לֶךְ וְשֵׁם֩ אִשְׁתּ֨וֹ נָעֳמִ֜י וְשֵׁ֥ם שְׁנֵֽי־בָנָ֣יו ׀ מַחְל֤וֹן וְכִלְיוֹן֙ אֶפְרָתִ֔ים מִבֵּ֥ית לֶ֖חֶם יְהוּדָ֑ה וַיָּבֹ֥אוּ שְׂדֵי־מוֹאָ֖ב וַיִּֽהְיוּ־שָֽׁם׃וַיָּ֥מָת אֱלִימֶ֖לֶךְ אִ֣ישׁ נָעֳמִ֑י וַתִּשָּׁאֵ֥ר הִ֖יא וּשְׁנֵ֥י בָנֶֽיהָ׃וַיִּשְׂא֣וּ לָהֶ֗ם נָשִׁים֙ מֹֽאֲבִיּ֔וֹת שֵׁ֤ם הָֽאַחַת֙ עָרְפָּ֔ה וְשֵׁ֥ם הַשֵּׁנִ֖ית ר֑וּת וַיֵּ֥שְׁבוּ שָׁ֖ם כְּעֶ֥שֶׂר שָׁנִֽים׃וַיָּמ֥וּתוּ גַם־שְׁנֵיהֶ֖ם מַחְל֣וֹן וְכִלְי֑וֹן וַתִּשָּׁאֵר֙ הָֽאִשָּׁ֔ה מִשְּׁנֵ֥י יְלָדֶ֖יהָ וּמֵאִישָֽׁהּ׃וַתָּ֤קָם הִיא֙ וְכַלֹּתֶ֔יהָ וַתָּ֖שָׁב מִשְּׂדֵ֣י מוֹאָ֑ב כִּ֤י שָֽׁמְעָה֙ בִּשְׂדֵ֣ה מוֹאָ֔ב כִּֽי־פָקַ֤ד יְהוָה֙ אֶת־עַמּ֔וֹ לָתֵ֥ת לָהֶ֖ם לָֽחֶם׃וַתֵּצֵ֗א מִן־הַמָּקוֹם֙ אֲשֶׁ֣ר הָיְתָה־שָׁ֔מָּה וּשְׁתֵּ֥י כַלֹּתֶ֖יהָ עִמָּ֑הּ וַתֵּלַ֣כְנָה בַדֶּ֔רֶךְ לָשׁ֖וּב אֶל־אֶ֥רֶץ יְהוּדָֽה׃וַתֹּ֤אמֶר נָעֳמִי֙ לִשְׁתֵּ֣י כַלֹּתֶ֔יהָ לֵ֣כְנָה שֹּׁ֔בְנָה אִשָּׁ֖ה לְבֵ֣ית אִמָּ֑הּיעשהיַ֣עַשׂיְהוָ֤ה עִמָּכֶם֙ חֶ֔סֶד כַּאֲשֶׁ֧ר עֲשִׂיתֶ֛ם עִם־הַמֵּתִ֖ים וְעִמָּדִֽי׃יִתֵּ֤ן יְהוָה֙ לָכֶ֔ם וּמְצֶ֣אןָ מְנוּחָ֔ה אִשָּׁ֖ה בֵּ֣ית אִישָׁ֑הּ וַתִּשַּׁ֣ק לָהֶ֔ן וַתִּשֶּׂ֥אנָה קוֹלָ֖ן וַתִּבְכֶּֽינָה׃וַתֹּאמַ֖רְנָה־לָּ֑הּ כִּי־אִתָּ֥ךְ נָשׁ֖וּב לְעַמֵּֽךְ׃וַתֹּ֤אמֶר נָעֳמִי֙ שֹׁ֣בְנָה בְנֹתַ֔י לָ֥מָּה תֵלַ֖כְנָה עִמִּ֑י הַֽעֽוֹד־לִ֤י בָנִים֙ בְּֽמֵעַ֔י וְהָי֥וּ לָכֶ֖ם לַאֲנָשִֽׁים׃שֹׁ֤בְנָה בְנֹתַי֙ לֵ֔כְןָ כִּ֥י זָקַ֖נְתִּי מִהְי֣וֹת לְאִ֑ישׁ כִּ֤י אָמַ֙רְתִּי֙ יֶשׁ־לִ֣י תִקְוָ֔ה גַּ֣ם הָיִ֤יתִי הַלַּ֙יְלָה֙ לְאִ֔ישׁ וְגַ֖ם יָלַ֥דְתִּי בָנִֽים׃הֲלָהֵ֣ן ׀ תְּשַׂבֵּ֗רְנָה עַ֚ד אֲשֶׁ֣ר יִגְדָּ֔לוּ הֲלָהֵן֙ תֵּֽעָגֵ֔נָה לְבִלְתִּ֖י הֱי֣וֹת לְאִ֑ישׁ אַ֣ל בְּנֹתַ֗י כִּֽי־מַר־לִ֤י מְאֹד֙ מִכֶּ֔ם כִּֽי־יָצְאָ֥ה בִ֖י יַד־יְהוָֽה׃וַתִּשֶּׂ֣נָה קוֹלָ֔ן וַתִּבְכֶּ֖ינָה ע֑וֹד וַתִּשַּׁ֤ק עָרְפָּה֙ לַחֲמוֹתָ֔הּ וְר֖וּת דָּ֥בְקָה בָּֽהּ׃וַתֹּ֗אמֶר הִנֵּה֙ שָׁ֣בָה יְבִמְתֵּ֔ךְ אֶל־עַמָּ֖הּ וְאֶל־אֱלֹהֶ֑יהָ שׁ֖וּבִי אַחֲרֵ֥י יְבִמְתֵּֽךְ׃וַתֹּ֤אמֶר רוּת֙ אַל־תִּפְגְּעִי־בִ֔י לְעָזְבֵ֖ךְ לָשׁ֣וּב מֵאַחֲרָ֑יִךְ כִּ֠י אֶל־אֲשֶׁ֨ר תֵּלְכִ֜י אֵלֵ֗ךְ וּבַאֲשֶׁ֤ר תָּלִ֙ינִי֙ אָלִ֔ין עַמֵּ֣ךְ עַמִּ֔י וֵאלֹהַ֖יִךְ אֱלֹהָֽי׃בַּאֲשֶׁ֤ר תָּמ֙וּתִי֙ אָמ֔וּת וְשָׁ֖ם אֶקָּבֵ֑ר כֹּה֩ יַעֲשֶׂ֨ה יְהוָ֥ה לִי֙ וְכֹ֣ה יֹסִ֔יף כִּ֣י הַמָּ֔וֶת יַפְרִ֖יד בֵּינִ֥י וּבֵינֵֽךְ׃וַתֵּ֕רֶא כִּֽי־מִתְאַמֶּ֥צֶת הִ֖יא לָלֶ֣כֶת אִתָּ֑הּ וַתֶּחְדַּ֖ל לְדַבֵּ֥ר אֵלֶֽיהָ׃וַתֵּלַ֣כְנָה שְׁתֵּיהֶ֔ם עַד־בֹּאָ֖נָה בֵּ֣ית לָ֑חֶם וַיְהִ֗י כְּבֹאָ֙נָה֙ בֵּ֣ית לֶ֔חֶם וַתֵּהֹ֤ם כָּל־הָעִיר֙ עֲלֵיהֶ֔ן וַתֹּאמַ֖רְנָה הֲזֹ֥את נָעֳמִֽי׃וַתֹּ֣אמֶר אֲלֵיהֶ֔ן אַל־תִּקְרֶ֥אנָה לִ֖י נָעֳמִ֑י קְרֶ֤אןָ לִי֙ מָרָ֔א כִּי־הֵמַ֥ר שַׁדַּ֛י לִ֖י מְאֹֽד׃אֲנִי֙ מְלֵאָ֣ה הָלַ֔כְתִּי וְרֵיקָ֖ם הֱשִׁיבַ֣נִי יְהוָ֑ה לָ֣מָּה תִקְרֶ֤אנָה לִי֙ נָעֳמִ֔י וַֽיהוָה֙ עָ֣נָה בִ֔י וְשַׁדַּ֖י הֵ֥רַֽע לִֽי׃וַתָּ֣שָׁב נָעֳמִ֗י וְר֨וּת הַמּוֹאֲבִיָּ֤ה כַלָּתָהּ֙ עִמָּ֔הּ הַשָּׁ֖בָה מִשְּׂדֵ֣י מוֹאָ֑ב וְהֵ֗מָּה בָּ֚אוּ בֵּ֣ית לֶ֔חֶם בִּתְחִלַּ֖ת קְצִ֥יר שְׂעֹרִֽים׃

מאמרים על הפרק

מאמר על הפרק

מאת:

פירושים על הפרק

פירוש על הפרק

מאת: ,
איש מבית לחם יהודה. רמז דהו"ל להסתכל בשם העיר בית לחם יהודה כי יהודה הוא כמספר שם הויה וארבע אותיות גימטריא יהודה. והרמז דהבוטח בשמו יתברך לא יחסר לחמו ויהיה ביתו בית לחם: וישאו להם נשים מואביות. במדרש תני בשם רבי מאיר לא גיירום ולא הטבילו אותם ולא היתה הלכה להתחדש ולא היו נענשין עליהם עמוני ולא עמונית מואבי ולא מואבית עכ"ל ויש להעיר מהיכא נפקא ליה דלא גיירום ולא הטבילום. ותו מ"ש ולא היתה הלכה להתחדש וכו' ולא היו נענשין וכו' אינו מובן. והרב מתנות כהונה ז"ל פירש וז"ל לא באת לכלל זה שיתחדש ההלכה שיהיו מותרין וכו' כדי שלא יהיו נענשים עליהם עכ"ל ובאמת שהוא דוחק ואפשר לומר במה שכתבנו כבר בקונטריסנו דנסתפק הרב הגדול מהר"ר יעקב אלפנדארי ז"ל במוצל מאש סימן מ"ו בראובן שבא על אשת איש והוא והיא הוה פשיטא להו שהבעל חי ושניהם כיוונו לאיסור. ואחר כך נתברר דבשעת ביאה כבר היה מת הבעל והיתה פנויה אי מצי ראובן לקחתה לאשה או אמרינן דהוא בכלל מ"ש אסורה לבועל ואסירא ליה. ואני בעניי בקונטריסי כתבתי דשריא ליה איכו השתא מעין דוגמא יש לחקור בערפה ורות דהגם דבאותה שעה עדיין לא נתחדשה הלכה דמואבית שריא והם כיונו לאיסור דסברי דאסורות הן. ובודאי כפרה בעו ולא גרע מאשה שהפר לה בעלה והיא לא ידעה שצריכה כפרה. מ"מ לפי האמת לא עשו איסור לישא אסורה לבא בקהל דמותרת היא ואין נענשין כבא על אשה אסורה. ודמיא היא בצד מה למ"ש דכיונו לאיסור והיתה פנויה מותרת לבועל. הנה כי כן ממאי דכתיב וישאו להם נשים מואביות מוכח דהכתוב בא להגדיל עוצם עונם. ומה גם דתיבת להם מיותר. ואם הוא בשביל שהיו מואביות אין העונש כל כך דלפי האמת מותרות ולכן סבר ר"מ דלא גיירום ולא הטבילום וזה עון רב וז"ש וישאו להם נשים מואביות דלא גיירום. ולא היתה הלכה להתחדש ובודאי דצריכי כפרה. אך לא היו נענשים עליהם כבא על אסורה בקהל דמואבי ולא מואבית הגם דכפרה בעו. ולכן אמרינן דלא גיירום ולא הטבילום (וספר יפה ענף אין עמדי) ודוק כי קצרתי:שם האחת ערפה. ערפה אותיות העפר שהיא מצד הנחש עפר לחמו ושם השנית רות אותיות תור שהיא תורה שבע"פ כמשז"ל. ותורה שבע"פ הוא בחינת מלכות. ומלוי שם אדני גימטריא תו"ר והדברים עתיקים: ותשאר האשה משני ילדיה ומאישה. יש לדקדק דבסמוך כתיב ותשאר היא ושני בניה ואמאי כתיב הכא ילדיה אטו בשביל שנשאו נשים והיו עשרה שנים נשואים חזרו להיות ילדים. ואפשר דאמרו רז"ל דבעון אב ואם מתים בניהם הקטנים. וכשהם גדולים מתים בעונם. ומיהו מצטרף גם עון אב ואם כשהם גדולים ג"כ כדמוכח מדברי האר"י זצ"ל. ואפשר דנעמי בצדקתה העלה עליה כאלו הם ילדיה ומתו בעונה אעפ"י שהיו גדולים ומתו בעונם ולכן קראתם ילדים לומר שמתו בעונה: ותשב משדי מואב. אפשר דירמוז שעשתה תשובה על שלא מיחתה בבעלה ובניה שיצאו מא"י ונתעכבו בשדי מואב וז"ש ותשב משדי מואב שעשתה תשובה מהחטא על שדי מואב:כי פקד ה' את עמו לתת להם לחם. אפשר דקי"ל בכתובות דף מ"ג דעבד עברי חייב לזונו וז"ש כי פקד ה' את עמו דייקא לתת להם לחם. לחם שכבר היה מוכן רק העונות היו סיבה לעכבו. ועתה ריחם ה' לתת להם הלחם שכבר היה מוכן ומה שהיה חסר הוא לתתו להם: ותצא מן המקום אשר היתה שמה. אמרו רז"ל שיציאת צדיק מן המקום עושה רושם וכו' ונהירנא שראיתי משם הרב המקובל מהר"ר נתן שפירא ז"ל ה"ה מצת שמורים שכתב דהצדיק אם הוא בח"ל זכותו אהני לכל יושבי עירו. אבל אם הצדיק הוא בא"י זכותו מועיל לכל העולם עכ"ד ובהכי דייק טובא קראין דבא לומר דיציאת נעמי עשתה רושם. ודייק לומר המקום אשר היתה שמה דזכותה לא אהני אלא במקום שהיתה שם דהויא ח"ל:ותלכנה בדרך לשוב אל ארץ יהודה. ארז"ל ותלכנה בדרך שהיו עוסקות בהלכות גרים לשוב אל ארץ יהודה לשוב בדת יהודים כמ"ש בספר בשורת אליהו. ואפשר לרמוז כי תיבות ותלכנה בדרך בגימטריא היו בהלכות גרים בדקדוק: ותאמר נעמי לשתי כלותיה וכו'. נמשך למה שהיו עוסקות בהלכות גרים ואתיא מכללא לדחותם שמא בשביל סיבה באו ואינו לשם שמים. לכך אמרה נעמי לכנה שבנה כי כל עצמכם לעשות לי כבוד ולצוותא בעלמא ואין הגרות עיקר לשם ה' וא"כ לכנה שבנה וכו' והן השיבו כי אתך נשוב לעמך ונראה כי העיקר הוא לכבודה וכך אמרו כי אתך נשוב ובעבורך נלך לעמך. ואז הוסיפה לדחותן ובכלל אמרה כי יצאה בי יד ה' לומר דת ישראל חמורה מאד ונענשים עונש חמור בעברם המצות וממני תראו כמה לקיתי. וזה הכריע כי ערפה חזרה תכף ואעיקרא מתחילה לא עשתה אלא לפנים: הלהן תעגנה. ראויה היתה הנו"ן להדגש אלא שבא הנח תמורתו דברי אמת למהר"ש עדני ז"ל כ"י: ותאמר הנה שבה יבמתך וכו'. הפצירה בה כי עדיין לא ידעה מהלכה שנתחדשה מואבי ולא מואבית וסברה שאסורה לבא בקהל והיתה הפציר"א שלא תבא מאחר שלא תוכל לינשא והיא השיבה שהיא כונתה דוקא לקיים המצות וז"ש באשר תלכי אלך לקיים המצות. ובאשר תליני אלין שאת אמרת כי זקנתי מהיות לאיש וגם אני באשר תליני יחידה ואין איש אלין ולא אנשא. והעיקר הוא עמך עמי ואלהיך אלהי. בשורת אליהו: ותהום כל העיר. גימטריא יום קציר עומר היה בדקדוק כמ"ש רז"ל. הרב המג"ן ז"ל:

תנ"ך על הפרק

תנ"ך על הפרק

תוכן עניינים

ניווט בפרקי התנ"ך